על אימהות, נוכחות עם רגשות והאפשרות למצוא קצת יותר נחת בתוכנו
מאת ניקול גולדמן | מלווה לדרך האהבה, מורה ליוגה ומפתחת ״אמנות המפגש, היוגה של החיים״
לפני כמה ימים שוחחתי עם אבא של הבת שלי. היא בת 18, והוא דיבר איתי על האגו שלה.
אני לא זוכרת באיזה רגע בדיוק השיחה הפכה עבורי לחקירה, אבל אני זוכרת שניסיתי להסביר לו מה זה בכלל אגו.
ואז עצרתי.
מה זה באמת אגו? ולמה אנחנו ממהרים כל כך לראות בו בעיה?
הרי גם אני מכירה את הרגעים שבהם האגו שלי מתעורר. כשאני נפגעת, כשאני רוצה שיבינו אותי, כשאני מרגישה צורך להגן על עצמי, להיות צודקת או להוכיח משהו.
ופתאום חשבתי על הבת שלי.
על כל מה שעוד מחכה לה בחיים. על אהבות, אכזבות, הצלחות, דחיות, על הרגעים שבהם תרגיש שהיא יכולה לכבוש את העולם ועל אלה שבהם העולם ייראה לה גדול מדי.
וכמו כל אמא, אני רוצה שיהיה לה טוב.
אבל מה זה אומר שיהיה לה טוב?
אני הרי לא יכולה להבטיח לה חיים בלי כאב. גם לא הייתי רוצה לקחת ממנה את ההתרגשות, התשוקה, הרצון והעוצמה של להיות צעירה ולגלות את עצמה.
אני רוצה שיהיה לה קצת יותר נחת בתוך כל אלה.
שתוכל להרגיש את מה שהיא מרגישה, בלי שכל רגש יהפוך לאמת מוחלטת על מי שהיא.
שתוכל להיפגע בלי להאמין שהיא פחות ראויה לאהבה.
שתוכל להצליח בלי להזדקק להצלחה כדי להרגיש בעלת ערך.
ובעיקר, שתוכל להשתתף בחיים במלוא הלב, בלי ללכת לאיבוד בכל מה שהם מעוררים בה.
וכך, מתוך שיחה אחת על האגו של הבת שלי, מצאתי את עצמי חוזרת אל מפגש שמעסיק אותי שנים: המפגש בין הפסיכולוגיה ליוגה.
נולדתי לדרך היוגה, ובהמשך למדתי פסיכולוגיה
גדלתי בתוך מסורת היוגה הקלאסית של שיבננדה. בהמשך למדתי ארבע שנים פסיכולוגיה, ואחר כך המשכתי ללימודי יוגה־תרפיה ולעבודה עם אנשים.
הפסיכולוגיה לימדה אותי להתעניין בסיפור שלנו. באופן שבו האישיות מתפתחת, במערכות היחסים שמעצבות אותנו, בזיכרונות, בפחדים ובדרכים שבהן אנחנו לומדים להגן על עצמנו.
היוגה הזמינה אותי לשאול שאלה נוספת.
האם אני רק הסיפור שאני מספרת לעצמי על עצמי?
האם אני הכעס שלי? הפחד שלי? ההצלחה שלי? העלבון שלי?
או שאולי יש בי גם אפשרות לראות את כל אלה מתרחשים?
אני לא חושבת שהיוגה והפסיכולוגיה אומרות בדיוק את אותו הדבר. הן צמחו מתוך מסורות שונות, עם שאלות, שפות ומטרות שונות.
אבל במפגש ביניהן אני מוצאת אפשרות מרתקת: להכיר את עצמי לעומק, ובה בעת ללמוד שלא להיות שבויה בכל מה שאני מכירה על עצמי.
אז מה עושים עם האגו?
בשפה הפסיכולוגית, האגו אינו בהכרח אויב. במסורת הפסיכואנליטית הוא חלק ממבנה הנפש, המשתתף בתיווך בין דחפים, דרישות המציאות וערכים פנימיים.
גם ביוגה הקלאסית מושג האגו מורכב יותר מהמשמעות היומיומית של יהירות או חשיבות עצמית.
המושג אהמקרה (Ahamkara), תחושת ה״אני״, מתייחס לעיקרון ההזדהות שמאפשר לנו לחוות את עצמנו כ״אני״ נפרד.
יש לתחושת העצמי תפקיד בחיים. אנחנו זקוקים ליכולת לזהות רצונות, להבחין בין עצמנו לאחרים, לקבל החלטות ולהתנהל בעולם.
הקושי מתחיל כשההזדהות נעשית כל כך מוחלטת, עד שאנחנו שוכחים שיש עוד משהו מעבר למה שאנחנו חושבים ומרגישים ברגע מסוים.
כשמישהו לא עונה להודעה שלי, אני יכולה להרגיש דחייה.
וכשאני מזדהה לגמרי עם התחושה, היא עשויה להפוך מיד לסיפור: לא רוצים אותי. אני לא חשובה. תמיד זה קורה לי.
הכאב אמיתי. אבל האם הסיפור שאני מספרת עליו הוא בהכרח האמת?
זאת שאלה שהייתי רוצה שהבת שלי תוכל לקחת איתה לחיים.
לא כדי לפקפק בכל רגש, אלא כדי לאפשר לעצמה להרגיש בלי להישלט על ידי כל פרשנות שעולה בעקבותיו.
נוכחות עם הרגש: לא צריך לנצח אותו
יש בקרים שבהם אני מתעוררת והמחשבות כבר בעבודה.
מה צריך לעשות, מה עוד לא הסתדר, מה יהיה אם.
הגוף עדיין במיטה, אבל בתוכי כבר מתרחש יום שלם.
אני מכירה את הרצון להשתחרר מהמחשבות האלה. להשיג שקט, להפסיק לדאוג, להיות כבר במקום אחר.
אבל עם השנים גיליתי שגם הניסיון להשיג שקט יכול להפוך לעוד מאבק.
וכאן התרגול מתחיל להיות מעניין.
במקום לנסות לסלק את הדאגה, אני יכולה לשים לב שהיא כאן.
להרגיש את הגוף מונח על המיטה. את הנשימה. את המגע של כפות הרגליים בקרקע.
אני דואגת. ובאותו זמן אני גם יכולה להיות נוכחת עם הדאגה.
לפעמים משהו מתרכך. לפעמים לא.
לפעמים אני צריכה לנוח, לצאת להליכה, לבקש חיבוק או לדבר עם מישהו.
נוכחות אינה הבטחה שלא יכאב לי. היא האפשרות להישאר בקשר עם עצמי גם כשכואב.
ואולי זאת אחת המתנות הגדולות שהייתי רוצה להעביר לבת שלי.
לא את היכולת להימנע מפגיעה, אלא את האפשרות לא לנטוש את עצמה כשהיא נפגעת.
הרואה והנראה: שורש יוגי להתבוננות
ביוגה הקלאסית של פטנג׳לי מתקיימת הבחנה עמוקה בין פורושה, הרואה או התודעה העדה, לבין פרקריטי, הטבע המשתנה.
המחשבות, הזיכרונות, הרגשות, תחושת העצמי וגם כלי ההבחנה שלנו שייכים לפרקריטי.
פורושה הוא הרואה.
זוהי הבחנה פילוסופית עמוקה, ואני נזהרת לא לצמצם אותה לאמירה פשוטה כמו ״אני לא המחשבות שלי״.
ובכל זאת, בתוך התרגול היומיומי, ההבחנה הזאת פותחת עבורי אפשרות.
אני יכולה להבחין במחשבה בזמן שהיא מתרחשת.
אני יכולה להרגיש כעס ולראות שאני כועסת.
אני יכולה להרגיש פחד ולשים לב לאופן שבו הוא משפיע על הנשימה, על הגוף ועל הרצון שלי לפעול.
ומתוך ההבחנה הזאת עשוי להיווצר מרווח.
לא מרווח שמרחיק אותי מהחיים, אלא כזה שמאפשר לי להשתתף בהם קצת יותר בחופשיות.
במסורת היוגה אנחנו פוגשים גם את העיקרון של סטהירה סוקהה, יציבות ונינוחות.
אני אוהבת להביא את האיכות הזאת אל החיים עצמם.
להרגיש את הקרקע גם כשהלב בתנועה.
להיות יציבה בלי להתקשח, ונינוחה בלי להתנתק.
ארבע השאלות של אמנות המפגש
מתוך שנים של לימוד, תרגול ומפגשים עם אנשים התפתחה הדרך שאני קוראת לה ״אמנות המפגש, היוגה של החיים״.
במרכזה ארבע שאלות פשוטות, שאפשר לקחת כמעט לכל מפגש בחיים.
1. מה אני פוגשת?
לפני הפרשנות, לפני המסקנה, מה באמת קרה?
אולי מישהו אמר לי משהו שלא אהבתי. אולי הודעה לא נענתה. אולי הבת שלי אמרה לי משפט שעורר בי דאגה.
מה אני יודעת בפועל, ומה כבר הוספתי מתוך עולמי הפנימי?
2. מה זה מעורר בי?
אולי פחד. אולי כעס. אולי עלבון. אולי רצון להתקרב או דווקא להתרחק.
אני נותנת מקום לחוויה ומנסה להרגיש גם איך היא מתבטאת בגוף.
לא כדי לתקן אותה מיד, אלא כדי לפגוש אותה.
3. מאיפה אני מכירה את זה?
כאן נכנסים הסיפור האישי, הזיכרונות והדפוסים.
ביוגה אנחנו פוגשים את מושג הסמסקרות, הרשמים והנטיות שממשיכים להשפיע על תנועת התודעה.
אולי התגובה שלי שייכת רק בחלקה לרגע הנוכחי.
אולי משהו ישן התעורר בתוכי.
עצם ההכרה בכך כבר יכולה לשנות את האופן שבו אני פוגשת את המצב.
4. איך אני רוצה לפגוש את זה אחרת?
זאת השאלה שמחזירה אותי אל החיים.
לא רק להבין מה קורה בי, אלא לבחור איך להשתתף.
אולי להקשיב עוד רגע. אולי לדבר בכנות. אולי לבקש משהו. אולי להציב גבול.
ואולי דווקא להעז להתקרב, למרות הפחד.
חמישה אחוזים של תנועה, פנימה והחוצה
אני קוראת לזה תנועת חמשת האחוזים.
לא מהפכה. לא הבטחה שממחר אהיה אדם אחר.
רק תנועה קטנה שמרחיבה את האפשרות שלי לבחור.
לפעמים אלה חמישה אחוזים פנימה: עוד נשימה לפני שאני מגיבה, עוד רגע של הקשבה לגוף, עוד אפשרות לראות את המחשבה בלי להאמין לה מיד.
ולפעמים אלה חמישה אחוזים החוצה.
לשלוח הודעה קצת יותר אמיצה.
לחדש קשר.
להגיד למישהו שאני מתגעגעת.
להסכים לצאת לדייט גם כשאני חוששת להיפגע.
להביע עמדה שלא העזתי להשמיע.
כי החופש שאני מחפשת דרך היוגה אינו חופש מהחיים.
אני לא רוצה להפסיק להתרגש, להתאהב, להתאכזב או להשתוקק.
אני רוצה להיות מסוגלת לשחק את משחק החיים בלי לפחד כל כך להילכד שוב בדפוסים הישנים שלי.
להשתתף, ולא רק להתבונן מהצד.
אהבה עושה מקום למה שיש עכשיו
אני חוזרת לשיחה ההיא עם אבא של הבת שלי.
וחושבת שאולי, כשאנחנו מדברים על האגו של אדם אחר, כדאי שניזהר קצת.
כי מאחורי מה שאנחנו מכנים לפעמים ״אגו״ עשויים להסתתר רצון שיראו אותי, צורך בהגנה, כאב, גאווה, מבוכה או פשוט אדם צעיר שמנסה להבין מי הוא בעולם.
ואולי לא תמיד צריך למהר לפרק את ההגנות האלה.
לפעמים צריך קודם לפגוש את האדם שנמצא מאחוריהן.
אני לא רוצה שהבת שלי תגדל להיות אדם שאין לו אגו.
אני רוצה שתכיר את עצמה. שתדע לעמוד על שלה. שתעז לרצות, לבחור, לטעות ולנסות שוב.
ושתוכל, מדי פעם, לחייך אל המחשבות שלה ולומר: אני רואה אתכן. אני מקשיבה. אבל אני לא מוכרחה ללכת אחריכן לכל מקום.
אני רוצה שהיא תדע שגם כשהיא כועסת, מפחדת, מתבלבלת או מתאהבת עד מעל הראש, היא לא מאבדת את עצמה.
ושגם כשהיא כן הולכת לאיבוד לרגע, אפשר למצוא את הדרך חזרה.
אולי זאת המשמעות האישית ביותר של אמנות המפגש עבורי.
אהבה אינה מבקשת ממני להפסיק להיות אנושית. היא מאפשרת לי לפגוש את האנושיות שלי בלי להפוך אותה לאויב.
וזה נכון בעיניי גם לאימהות.
אני יכולה לרצות להגן על הבת שלי מכל כאב, ולזכור שהחיים שלה הם שלה.
אני יכולה להרגיש דאגה, ולבחור לא לתת לדאגה לנהל את המפגש בינינו.
אני יכולה להציע לה את מה שלמדתי, בלי לדרוש ממנה ללכת בדרך שלי.
כי גם אני עדיין לומדת.
והשיחה הקטנה ההיא הזכירה לי שהיוגה לא מתקיימת רק על המזרן, והפסיכולוגיה לא נשארת בספרים.
שתיהן פוגשות אותי ברגעים הכי אנושיים.
בשיחה עם אבא של הבת שלי. בדאגה של אמא. ברצון להבין. באהבה.
ואם מתוך כל החקירה הזאת אוכל להעניק לבת שלי אפילו חמישה אחוזים יותר נחת בתוך החיים שלה, כבר היה שווה לצאת למסע.
זאת אמנות המפגש כפי שאני חיה ומלמדת אותה. בתרגול היוגה, במערכות יחסים, בריטריטים ובליווי האישי.
להכיר את אמנות המפגש · עוד על הדרך שלי · לשוחח איתי על ליווי אישי או ריטריט