על נשימה, עונג והאפשרות להישאר כשהלב מתכווץ

אני נושמת אוויר ובוחרת לשים לב הבוקר לאופן שבו התודעה שלי מתעוררת. ההכרה נכנסת למצב ערות, העולם חוזר אליי, ובאותה שנייה אני מרגישה איך הנשימה מתחילה להצטמצם.

עוד לפני שקמתי מהמיטה, כבר יש משהו להספיק. משהו לזכור. משהו שלא הסתדר אתמול ואולי צריך לסדר היום. הגוף עוד מונח כאן, אבל בראש כבר התחיל היום.

ושם אני מסכימה להיות לרגע הפעימה הזו של החיים.

להרגיש את האוויר נכנס. את המגע של הגוף במיטה. את התנועה הקטנה שמתרחשת בי בלי שביקשתי, בלי שהייתי צריכה לנהל אותה.

ואני מגלה עונג.

כמה הוא מחבר אותי. כמה הוא שומר עליי מלהתפזר. כמה חיים יש ברגע שעוד לא קרה בו כמעט דבר.

הגוף הוא מקור לעונג. אני נזכרת בזה מבפנים.

הגשר של החושים אל העולם

דרך החושים העולם נוגע בנו, ואנחנו נוגעים בו בחזרה.

חוש הטעם. חוש הריח. חוש המגע. חוש השמיעה. חוש הראייה.

פרי בשל שהמיץ שלו ממלא את הפה. ריח של אדמה אחרי גשם. יד שמונחת על הגב בדיוק ברגע הנכון. צליל שנכנס דרך האוזניים ומרעיד משהו עמוק בחזה.

אגם פתוח, רחב, שקט. נוף פסטורלי, עוצר נשימה.

ואני מתעכבת על המילים האלה: עוצר נשימה.

מה יש בהתפעמות שאנחנו מתארים אותה דווקא כך? כאילו לרגע אין לנו מילים, אין תנועה, אפילו הנשימה משתהה מול מה שפגשנו. ואז אולי יוצאת אנחה. משהו מתרחב. העיניים עוד מביטות, והחוויה ממשיכה להדהד בגוף.

זה מזכיר לי את הקומבקה במסורת היוגה, את השהיית הנשימה כחלק מהתרגול. כאן, בבוקר שלי, אני מסתקרנת דווקא מהמרווח הקטן שמתגלה מעצמו. אין צורך לעצור את הנשימה בכוח או לנסות לייצר התפעמות. אני מקשיבה למה שכבר מתרחש.

לפעמים נדמה לי שבמרווח הזה אני פוגשת מקום שעוד לא הכרתי.

אותו חדר. אותו גוף. ובכל זאת, עוד משהו מהחיים נעשה מורגש.

כמה מהחיים אני פנויה לטעום?

אפשר לאכול משהו נפלא וכמעט לא לטעום אותו.

הביס בפה, ובתוכי מתנהלת שיחה שלמה עם מישהו שלא נמצא כאן. אני מסבירה, מתווכחת, דואגת, מתכוננת. היד כבר לוקחת את הביס הבא.

אפשר לשבת מול הים ולראות בעיקר את המחשבות שלי.

אפשר להיות בתוך חיבוק ולנסות להבין מה הוא אומר על העתיד.

ואפשר גם לכאוב כל כך, להיות טרודה כל כך, עד שטעם גן עדן מונח על הלשון וכמעט אינו מגיע אליי.

אני תוהה אם לאורך החיים, בעוד רגע של דריכות ועוד רגע של התאפקות, גם הנשימה שלי התרגלה להצטמצם. זו שאלה שאני מפנה אל הגוף שלי. האם התרגלתי לקחת מעט אוויר, למהר הלאה, להחזיק? האם גם כשכבר אפשר להתרווח, משהו בי עדיין חי במנות קטנות?

ואולי אני כבר כל כך רגילה לזה, שאני שוכחת שיש עוד אפשרות.

ביסים גדולים מהחיים. לגימות גדולות. סימפוניות מטורפות. מראות עוצרי נשימה. טעם גן עדן וריחות לא מהעולם הזה.

כל המילים האלה מנסות לתאר חוויה שאפשר ממש להרגיש בגוף. עולם שלם שנמצא כאן, ואני רוצה להיות פנויה לפגוש אותו.

שני וי כחולים, ופעימה אחת שנשכחת

נשלחה הודעה למישהו שמוצא חן בעיניי.

הוא קרא. עדיין לא ענה.

כמה יומיומי. כמה קטן לכאורה. ובתוכי כבר קורה כל כך הרבה.

הבטן מתכווצת. הנשימה מתקצרת. היד חוזרת לטלפון. הראש מתחיל להשלים את החסר: אולי כתבתי יותר מדי. אולי הוא התרחק. אולי אני צריכה לשלוח עוד משהו, קליל יותר. ואולי עדיף למחוק הכול ולהחליט שלא אכפת לי.

אני יכולה לנוע מהר מאוד מתוך הרגע הזה. לכתוב, להתחרט, לבדוק, להיעלב. כלפי חוץ אני יושבת עם הקפה של הבוקר. בפנים אני כבר הולכת לאיבוד.

אני מדמיינת לצדי עוד אפשרות שלי.

גם בה הבטן מתכווצת. גם היא רוצה תשובה. היא שמה לב שהאצבע שוב נשלחת אל המסך, ומניחה לרגע את הטלפון.

מרגישה את כפות הרגליים. נותנת לאוויר להיכנס בקצב שנעים לה.

״מה אני פוגשת עכשיו? מה זה מעורר בי?״

יש בי כמיהה. יש בי פחד. כמה אני רוצה שירצו אותי.

לרגע אני מסכימה להרגיש את זה בלי למהר לעשות מזה הודעה.

הקפה עוד חם. יש אור על השולחן. החיים ממשיכים לגעת בי גם כשאני מחכה.

להישאר עוד רגע במפגש

בדייט הוא אומר משהו שלא נעים לי.

מיד עולה בי תשובה חדה. אני מרגישה איך הגוף מתגייס, איך אני רוצה להחזיר לעצמי מקום. לפעמים אני דווקא מחייכת ונעלמת קצת, נעשית נעימה יותר מכפי שנעים לי להיות.

ואם אני שוהה שם עוד רגע, אולי אני יכולה לשמוע מה בעצם קרה לי.

נפגעתי. נבהלתי. משהו בי נסגר.

מתוך ההקשבה הזו עשויות להגיע מילים פשוטות: ״רגע, מה שאמרת עכשיו לא היה לי נעים״.

יש בהן חשיפה. יש בהן גם חיים.

ולפעמים הרגע המכווץ מגיע דווקא כשנעים. כשמישהו מתקרב, כשהמבט נשאר, כשהמגע רצוי. אני מרגישה את הפרפרים וכבר רוצה לדעת לאן זה הולך. להחזיק את העונג, להבטיח שיישאר.

האם אוכל להרגיש את היד שלו בתוך היד שלי עוד רגע, לפני שאבקש מהרגע הזה להבטיח לי סיפור שלם?

כמה אומץ יש לפעמים בהסכמה ליהנות.

כשהעונג נעשה מרדף

אני מכירה גם את התנועה הזו: עוד משהו טעים, עוד גלילה, עוד הודעה, עוד סימן שאני רצויה.

בהתחלה יש הקלה. משהו מתמלא לרגע. ואז אני שוב מחפשת.

אותם דברים שיכולים להפיח בי חיים מתחילים להעסיק אותי בלי מנוחה. אני רוצה עוד מהם, אבל פחות ופחות פנויה לחוות אותם. מתיקות נעשית דחיפות. התרגשות נעשית בדיקה בלתי פוסקת. אני מתחילה להרגיש משועבדת למה שקיוויתי שייתן לי חופש.

ושם יש לופ שמסקרן אותי לפגוש.

מה אני מבקשת מהביס הבא? מה אני מקווה לקבל מההודעה הבאה? איזה רגע בתוכי כל כך קשה לי להרגיש עכשיו?

לפעמים אני מגלה שמתחת למרדף יש בדידות. לפעמים עייפות. לפעמים געגוע פשוט למגע.

וכשאני מצליחה להישאר מעט עם מה שמצאתי, משהו בתנועה משתנה. אני יכולה להרגיש אם אני רוצה לאכול. אם אני רוצה לפנות למישהו. אם אני זקוקה למנוחה.

הבחירה נעשית קרובה יותר לגוף, קרובה יותר אליי.

פתיחת השערים של העונג

אני חושבת על כל המקומות שבהם ברחתי, הופעלתי, נעלמתי, נלחמתי. על המהירות שבה ניסיתי לעבור הלאה.

ומסתקרנת מה יכול להיפתח אם אסכים להאט שם מעט.

נשימה נוחה. מגע בכפות הרגליים. תשומת לב למקום שמתכווץ. לפעמים זה כל מה שמתאפשר. לפעמים מתגלה גם תנועה קטנה החוצה: לבקש, לומר שנפגעתי, לשלוח הודעה כנה, להתקרב.

יש רגעים שבהם ההישארות מאפשרת לי לטעום יותר. להרגיש עצב וגם את החום של היד שמחזיקה אותי. לחוות אי־ודאות וגם משיכה. להיות נרגשת בלי למהר לעזוב את עצמי.

העונג מקבל עוד עומק כשיש בי מקום לחוויה.

אני לא חייבת לבלוע את החיים כדי לקחת מהם ביס גדול. לפעמים ביס אחד, שאני באמת כאן לטעום, ממלא אותי הרבה יותר.

אני חוזרת לבוקר. הגוף עדיין במיטה. היום עוד רגע יתחיל על כל מה שהוא מביא איתו.

אני מרגישה את הנשימה, את הפעימה, את החיים שכבר מתרחשים בי.

נותנת להם עוד רגע להגיע אליי.

וטועמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תשלום עבור סדנת זוגיות